צפיתי ב-2 דקות של עמית סגל והבנתי שהקרע בינינו בלתי ניתן לאיחוי
עד שצפיתי בשתי הדקות של עמית סגל בפרויקט יום העצמאות של קשת 12, סברתי ששנינו אוחזים באותו הדגל והמחלוקת העיקרית בינינו היא מעל איזו גבעה להניף אותו, אבל אז הגיע הגדי
עד שצפיתי בשתי הדקות של עמית סגל בפרויקט יום העצמאות של קשת 12, סברתי ששנינו אוחזים באותו הדגל והמחלוקת העיקרית בינינו היא מעל איזו גבעה להניף אותו, אבל אז הגיע הגדי
ההצלחה הפנומנלית של "אייל קטן" היא הפתעה מוחלטת, ראשית בגלל מה שאין בה: אין כוכבים, אין אקשן מפמפם-ורידים, היא לא סקסית והיא בפירוש לא צפייה מהנה. להפך. יש שם כמה סצנות שאני מתחרט שראיתי. אז מה גרם לכל העולם המערבי להידבק דווקא לסדרה הזאת של נטפליקס?
המשבצת החלשה של ימי חול המועד הפכה לחצי שעה מרתקת כשחתן פרס ישראל והאב השכול אייל וולדמן הגיע לתוכנית "אינטימי" עם רפי רשף, וחשפה הלך רוח של מחנה חשוב בציבוריות הישראלית
"רוח צפונית" (HOT) סובלת מתסמונת הבופה המפורסמת - סדרה ששואפת להציע הכל לכולם אבל עושה את זה בצורה כל כך מגושמת עד שלצופים לא בא לקחת כלום. כבר בפרק הראשון יש חיסולים, בגידות וקליף האנגר רציני אבל אפס הצלחה ליצור חיבור רגשי למי מהדמויות
"הבוגדים" עובדת כל כך טוב כי היא משכילה להגדיל את החלק הכי מעניין בכל תחרות ריאליטי - האסטרטגיה. בכל פרק הצופים זוכים לראות שתי הדחות: הראשונה היא ההחלטה של הבוגדים את מי מחבריהם "לרצוח", והשנייה היא ההדחה הגדולה שבה כל המשתתפים מנסים לנחש מי הבוגד
כמו סדרות גדולות באמת, "שוגון", הדרמה ההיסטורית המפוארת של רשת FX, החביאה את התשובה לשאלה הגדולה ביותר שלה כבר בתחילתה, אבל הצליחה לשטות ולהתל בצופיה כמו יושי טורנגה עצמו
פרשן חדשות 12 עמית סגל ניסה להחמיא ב"פגוש את העיתונות" בכל דרך אפשרית לתגובה הרפה באיראן, אבל אז הגיע הריאיון במהדורת השבת שלא השאיר אף עין יבשה וריסק את הגאווה הלאומית על קרקע המציאות
הבעיה עם חטיפות מטוסים במציאות היא הקלות שבה הן מאבדות כיוון ומשתבשות. באופן מפתיע, זו גם החולשה הגדולה של "החטיפה של טיסה 601". למרות התחלה מצוינת, בשלב מסוים הסדרה של נטפליקס תופסת כיוון אחר - פחות טוב, פחות נהיר ופחות מעניין
הסדרה של חנן סביון וגיא עמיר מגוללת את העלילות המופרעות של שני אוהדים בישראל ובפולין סביב מוקדמות ליגת האלופות. מה שנראה כקומדיית פשע חביבה אך סטנדרטית, מתגלה בהמשך כסדרה קודרת על הפחד ממוות, עם ניסיון מקורי לעסוק בזכרון השואה. הביקורת כוללת ספוילרים
"מרי וג'ורג'", הדרמה התקופתית החדשה שעלתה בהוט וביס, מגוללת את דרכה ההיסטורית מלאת התככים והמין של אם ובנה אל לב חצר המלוכה הבריטית. ג'וליאן מור בתפקיד הראשי מציגה אישה מניפולטיבית שמסרסרת בבנה כדי להגיע למעמד ושררה, וסוחפת את הצופים לתוך שעות של אסקפיזם
לאוהד חמו היה אמש את המסגור הראוי לשני סרטונים שהיו צריכים לזעזע כל צופה חדשות בישראל, חבל רק שהעורכים שלו שכחו את האמרה לפיה תמונה אחת שווה אלף מילים והעדיפו לקדם נושאים אחרים, על פני וידאו שהיה זמין גם למתחרים. וגם: האיומים של דבורי שהרגיזו את קושמרו
מסתבר שהעייפות הלאומית הורגשה היטב גם בחדר הכותבים של "ארץ" והתוכנית אמש הייתה החלשה ביותר שלה מתחילת העונה
הסיפור של "אייל קטן" על קומיקאי כושל המתמודד עם מעריצה אובססיבית, היה יכול לעבוד גם בתור מותחן מלחיץ בשלושה-ארבעה פרקים. אבל הסדרה של נטפליקס עושה משהו גדול הרבה יותר, שהופך אותה מסדרה מפחידה וזהו ליצירה מורכבת, קשה לצפייה, מרתקת ולרגעים מפעימה באמת
החששות מפני הספיישל הארוך במיוחד (באורך של ארבעה פרקים רגילים) של סדרת האנימציה האהובה התבדו. "השלט" הוא אחד מהרגעים הטלוויזיוניים העמוקים, המורכבים והחכמים שהיו על המסך שלנו השנה. וכן, גם ילדים עדיין יכולים ליהנות ממנו, למרות שלא בטוח שהם באמת קהל היעד
יצירות פוסט-אפוקליפטיות כבר נחרשו בכל דרך אפשרית, או כך לפחות חשבנו. "פולאאוט" אולי לא ממציאה את הז'אנר מחדש, אבל מצליחה להפוך אותו למרענן וממכר בזכות דמויות ראשיות נפלאות, כתיבה חכמה ומסקרנת ובניית עולם מבריקה
בעוד כל יום השידורים הוקדש לעיכול המתקפה מאיראן, הגנרלים השתלטו על מהדורת קשת 12 ודחקו את העיתונאים הצידה בלי הצדקה. ובזמן שהמזרח התיכון עולה בלהבות, מרחף מעל לכול משדר צילו של ראש הממשלה - שעדיין בוחר שלא להתייצב בפני הישראלים ולענות על שאלות
בעודי מאחל לעצמי למצוא בגלגול הבא מישהי שתאהב אותי כמו שבחדשות 12 אוהבים להחזיק אולפן פתוח, נשמעה כמעט אנחת רווחה משנודע על גל ראשון של כטב"מים שהמריא משטח איראן לעבר ישראל. מאותו הרגע לבשו החדשות ממד גרוטסקי. אם זה לא היה הזוי ומפחיד כל כך, זה היה מצחיק
שרון טייכר השתמש בכל המניירות האופייניות של יוסי כהן כדי לתקוע סיכה בבלון הנפוח שהוא; החיקוי לנס וסטילה הצליח לקרוע אותנו מצחוק; ובחיקוי לפנינה רוזנבלום קרה דבר מפתיע והמציאות העצובה נכנסה לביקור. עמית סלונים מסכם עוד פרק של "ארץ נהדרת"
החיבור בין האייקון האירופי המוכר למציאות המבעבעת ברחובות מאלמו, שמציגה את הצפוי למערב כולו אם ימשיך להתעלם מהאג'נדה של האסלאם הקיצוני, הופכת את הכתבות של אוהד חמו ואלעד שמחיוף למשהו שמוכרחים לראות - ולא רק בישראל
בזו אחר זו חשפו אמש בפנים גלויות כמה נשים את המשקולת שמכבידה עליהן כבר עשורים בפני הילה צור והיוצרות ענת גורן ואביגיל קוש. רגע השיא של העימות עם בן המשפחה שאנס אותן הוא רק פרט אחד מתוך תהליך שלם שמתרחש לעין הציבור והסיום שלו עדיין פתוח
קשה לחשוב על עוד סדרה שהצליחה להפוך את העברית למרגשת, אותנטית וחכמה כמו "הצבי". מתחת לרומן הגלוי של סוניה וגבריאל ניסן, מסתתר אחד מרגש הרבה יותר בין פרומה לבין השפה שלמדה מאהובה באודסה. מערכת יחסים ביניהן מגדילה את שתיהן, למרות המחירים הכואבים שבדרך
הפרק האחרון של "תרגיע" היה תמונת מראה לזה של "סיינפלד" שהתקבל לא טוב אצל רוב המעריצים. אבל במקום שבו הסתיים הסיטקום הקלאסי, "תרגיע" המשיכה הלאה כדי לתקן את מה שהיה צריך לתקן
דרמת המתח של נטפליקס לא נעשתה בחפיפניקיות: הצילום, הלוקיישנים, העיצוב, כולם נראים נהדר. השלד העלילתי הבסיסי נכתב מספיק טוב כבר לפני קרוב ל-70 שנה, ואף תסריטאי לא יוכל באמת להרוס אותו. ובכל זאת "ריפלי" בחרה בגרסה התפלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת
שישה חודשים אחרי השבת השחורה, המשדרים המיוחדים בערוצים חזרו לתמונות שנצרבו אצל כולנו. לפני כל המילים הגבוהות, הרהב והבטחות השווא, כל כאבו של היום התנקז לדקת דומייה ב-06:29 בבוקר, ולפריים אחד מקיבוץ שחרב
שרת התחבורה מירי רגב באה לאולפן "פגוש את העיתונות" כדי להסית. זו הייתה הזדמנות נדירה לא רק לראות מקרוב את מכונת הרעל בפעולה, אלא גם לנטרל אותה, אבל בן כספית וירון אברהם החמיצו ממטר, כמו שעשתה מערכת החדשות שלהם לאורך כל סוף השבוע
הסדרה התיעודית של ציפי ביידר, "אמיר פיי גוטמן: חייו ומותו של כוכב פופ" (יס דוקו), מראה באמצעות חומרי ארכיון מרתקים איך צמח מילד דחוי לסופרסטאר, איזה מחיר גבתה ממנו ההצלחה, וגם את הדעיכה הבלתי נמנעת - עד הסוף הנורא
הרגע הכי מדהים של "הפטריוטים" הגיע אתמול בהערת אגב. הערה של יותם זמרי שהייתה מפתיעה כללה הודאה שנתניהו הוא זה שמונע כרגע עסקה. זה רק חידד כמה ההפגנות של משפחות החטופים צודקות מבחינת כל מי שמאמין שהחזרת החטופים מעזה הוא היעד החשוב ביותר למדינת ישראל כרגע
ברקע המתיחות מול איראן, 15 הדקות הראשונות של מהדורת חדשות 12 היו רציניות, מקצועיות וכן - גם מרגיעות בדרכן. אלא שאז עברו לכתבות שמעוררות תבהלה מיותרת. מה שמעלה את השאלה: איפה המבוגר האחראי שייצא לציבור וייתן תשובות ברורות? ולא, דניאל הגרי הוא לא מנהיג נבחר
לאורך 12 דקות, תכנית הסאטירה ניסתה משהו אחר לגמרי - ועשתה את מה שריאליטי האוכל שמשודר לצידה לא מסוגל כרגע לעשות. זה השתלם לה
מסליז יוצא צ'יז: אפילו אנחנו, שנמצאים כבר חצי שנה במצב של אכילה רגשית, לא הצלחנו לעבור אמש ממראה חיסול מתנדבי המטבח המרכזי העולמי בעזה למתמודדי מאסטר שף, במשימה מושחתת במיוחד